"במובן מסוים כל החיים שזורים ביניהם. כל בני האדם לכודים במרקם בלתי נמנע של הדדיות, קשורים בחליפת גורל אחת. מה שמשפיע על האחד במישרין, משפיע על כולם בעקיפין. לעולם לא אוכל להיות מי שעלי להיות כל עוד אתה לא תהיה מי שעליך להיות, ואתה לעולם לא תוכל להיות מי שעליך להיות, כל עוד אני לא אהיה מי שעלי להיות.

זה מבנה הקשר הפנימי של המציאות"

מרטין לוטר קינג, 1963

חוה, אישה נשואה, אם לארבעה ילדים בני 3-15, סיפרה שבנו של השכן מלמטה (אמיר) מפריע להם ומדיר שינה מעיניהם. אמיר, בן 21, השתחרר לאחרונה מהצבא, עובד בלילות כמלצר בפאב מקומי וישן בבקרים. לאחרונה, החל אמיר להתלונן על כך שילדיה של חוה עושים לו רעש בבוקר, משכימים אותו בשעות מוקדמות ומפריעים לו לישון. הילדים רצים וקופצים, ומשחקים בגולות בקומה מעל ראשו. אמיר, בכעסו, ביקש מחוה להוציא את הילדים לגן הציבורי ולהימנע מלשהות בבית עם הילדים "המרעישים".

ארבעת בניה השובבים של חוה מצויים בחופשת הקיץ. אין לה כל אפשרות לצאת איתם בבקרים לגינה בגלל שהשמש יוקדת, ובכלל מה פתאום השכן יגיד לה מה לעשות... הילדים, מצידם, מתעוררים בסביבות 8:00 בבוקר, והולכים לישון ב 20:00 בערב.

העניינים החלו להתחמם, אמיר החל לשבת במרפסת ביתו עם החברה מידי יום עד השעות הקטנות של הלילה, עם סיגריות, צחוקים ורעש שלא מאפשר למשפחתה של חוה לישון. בעלה של חוה החל לאחר לעבודה כי לא ישן טוב בלילה והחל לאיים לשפוך מים על אורחיו של אמיר.

חוה החלה להזמין את המשטרה, אך זו הייתה מגיעה לאחר שהחברים התפזרו, והשוטרים מצאו שם רק את אמיר, יושב לבדו.

חוה שמעה על המרכז לגישור קהילתי ופנתה טלפונית. נקבעה פגישה בה הסבירה את סיפורה בקצרה שיתפה בציפיותיה וחששותיה מהתהליך וקיבלה הסבר על מהות ההליך. משהבינה שאין לה מה להפסיד, נתנה אישורה לפנות לאמיר ולהציע לו לפתור את הקונפליקט בניהם בעזרת הליך גישור. נקבעה פגישה דומה עמו וגם הוא לאחר שהשמיע את נקודת מבטו בקצרה ושמע על הליך הגישור הביע את הסכמתו.

את הגישור ניהלו שני מגשרים ממרכז הגישור הקהילתי. במהלך הגישור סיפר אמיר על עבודתו הקשה לצורך התפרנסות והוא מאוד פגוע שלא מכבדים את הצורך שלו לישון. כמו כן הסתבר שנתקל מספר פעמים בילדיה של חוה בגינה והם לעגו לו וקראו לו בשמות גנאי, בפניהם של חברים שבאו לבקרו. זה העלה את חמתו, חרף ידיעתו ש"מדובר בילדים", ולכן חש שלא היה מסוגל כלל להקשיב לחוה בכל פעם שבאה להתלונן בפניו, ולהיפך, אף רצה "להחזיר להם".

חוה מצידה שיתפה את אהבתה ללכת לפאב בו עובד אמיר והבינה שזהו מקום עבודה מאוד קשה. יחד עם זאת, היא גם מבינה את הצורך החברתי של אמיר להיפגש עם חברים ואת בקשתו שלא להיות מושפל בפניהם. היא הייתה מאוד מופתעת מסיפור ההצקות של הילדים, אשר על חינוכם היא מאוד מקפידה. אמיר מצידו הבין את מצוקת משפחתה של חוה בגין הרעש והריחות בלילות, ואת חוסר הנעימות שחשה כשהיא נאלצה כל פעם לפנות ולהזמין את המשטרה.

באווירת הגישור שנוצרה, יכלו שני הצדדים להקשיב זה לזה ולהבין שלמעשה לשניהם יש צורך ממשי ובסיסי לישון, רק שלכל אחד נדרשות שעות שונות של היום. בנוסף, הבינו השניים כי כדי להמשיך לחיות בבנין משותף, עליהם למצוא יחדיו פתרון שיחזיר להם את איכות החיים, השקט והשלווה.

בסיום תהליך הגישור הגיעו להסכמות ביניהם: אמיר יעשן ויארח חברים במרפסת ביתו אך ורק בימי שישי בשבוע. חוה הסבירה שחופשת הקיץ עתידה להסתיים בקרוב, ובתקופה שנותרה תשמור עם ילדיה על שקט בבקרים בעזרת משחקי קופסא שהינם שקטים יותר עד השעה 11:00 בבוקר. כמו כן תדאג להסביר לילדיה על הצורך בהתנצלות בפני אמיר ולהפסיק לקרוא לו בשמות גנאי.

הצדדים לחצו ידיים ויצאו מחויכים, הודו למגשרים שעזרו להם להשמיע את סיפורם, להקשיב לצד השני ולהגיע להכרה והבנות משותפות.

(השמות בסיפור בדויים)

שרית פיין כהן, מ"מ מנהלת המרכז לגישור קהילתי במועצה האזורית בני שמעון