דלג לתוכן
מוקד המועצה: 08-6257900

משולחנה של הפסיכולוגיתשלהי החופש הגדול, פעם היינו עומדים בתקופה זו, בפני ההתרגשות של "אילו בגדים לקנות ליום הראשון ללימודים?" או מול ההבנה המאתגרת שצריך לחזור להכנת כריכים לארוחות הבוקר בבית הספר. החששות שלנו היו מהשבתת מערכת החינוך ב-1.9 בגלל שכר המורים הנמוך או בשל דרישות חדשות שהושתו עליהם.

היום אנו דואגים, האם מערכת החינוך תפתח שעריה? איך? ואם כן, האם כדאי בכלל לשלוח את הילד/ה ללמוד? מה יהיה עם קפסולות וההסעות? האם הילד/ה ידבקו במחלה הזו ואם כן, איך יחוו אותה? מה יחשבו עלינו אם נתגלה כמאומתים? האם שוב נעצור את חיינו בגלל בידודים? ועוד שאלות ודאגות שרצות לנו בראש בקצב מהיר (מידי). התחושה היא של סכנה קיומית וחמור מכך, אין לנו כרגע פתרון וודאי כדי לסיים את הסכנה הזו אחת ולתמיד! אנחנו פשוט לא יודעים…

כבני אדם אנחנו אוהבים לדעת דברים, זה נותן לנו תחושת שליטה במצב ומרגיע אותנו. רק תיראו כמה שידורי חדשות יש לנו במדינה הקטנה שלנו. אנחנו מקשיבים כי אנחנו רוצים לדעת!. כי אם נקשיב אז נדע… אנחנו מנסים לבחור אחרי מי ללכת, מישהו שיודע איך לפעול במצב הזה- מומחים ל..מנהיגים.., מנסים למצוא את התרופה או לעשות בדיקה, שיחזירו לנו תחושה של שליטה במצב הזה.

אבל כיום, אנחנו ההורים במצב שלא נותן לנו שום ידיעה מוחלטת או וודאות כלשהי, ובעצם מכניס אותנו למערבולת של חיפוש-דאגות-כעס-יאוש וחוזר חלילה.

המידע רב מידי ומציף, לעיתים קרובות מסר מקצועי אחד סותר מסר מקצועי שני ואנחנו, במקום להתחבר לעצמנו ולכוחות הפנימיים שלנו, מוצאים עצמנו עם עיניים מתרוצצות לכל הכיוונים ואוזניים כרויות כלפי חוץ.

ואני חשבתי לעצמי, שב99% מהפעמים, התשובות שהתאימו לי, לא הגיעו ממקור חיצוני לי, אלא מהיכולת שלי להתכנס רגע בשקט, בלי חדשות והמלצות ואינטרנט ועיתונים, שנכפים עלי מבלי שביקשתי.

אני מתכנסת ומתחילה לכתוב את מה שמתרוצץ לי בראש על דף או במחשב . שאלות דאגות, חרדות, כשהכל על הדף אני פחות לחוצה שאשכח לדאוג ממשהו כי הוא כתוב לי J ואז אני קוראת ומנסה לארגן את הדאגות לנושאים משותפים. חלק מהדאגות שלי כשהן כתובות, נראות לי מצחיקות או סתמיות או כלליות מידי : "בא לי לטוס! כדאי לי?" ובאותה נשימה אני רושמת "יש זן חדש ואלים פי 1000! למה לא סוגרים את שדה התעופה כבר?!" מבינים…אין הגיון בחרדות…

ככה לאט, אני מסתכלת על הנושאים וכבר מתחיל לחזור לי קצת איזון פנימי…הרי בסופו של דבר אף אחד לא יודע לגבי עצמי יותר מ…עצמי…מתוך כל המידע וההמלצות שהציפו אותי, אני בוררת מה מתאים לי ובמה יש היגיון מבחינתי. אני בוחרת מה לעשות וממה להסיח דעתי. ככה לאט שאלה אחר שאלה ודאגה אחרי דאגה אני מוצאת את האיזון שלי וחוזרת לבטחון שלי, שהפתרונות הזמניים שאמצא כעת יהיו הטובים ביותר עבור עצמי והמשפחה שלי.

היכולת לעשות את ההתכנסות הזו, במציאות העמוסה קולות רמים, שמגיעים אלינו מבחוץ אבל גם מהדאגות שלנו מתוכנו, אינה פשוטה. אני עושה זאת, בכך שאני נכנסת לחדר שקט וכותבת את המחשבות המבולבלות, המהירות מידי, והמודאגות שלי ואז קוראת אותן לאט יותר ומארגנת אותן לתחומים. אז אני מנסה למצוא פתרונות שיושבים לי טוב בבטן או להפריך אותן כטיפשיות ונטולות הגיון. לפעמים אני מכריחה את עצמי להבין שעל חלק מהדאגות האלה, אין לי שליטה כרגע , ושאני צריכה לחפש משהו אחר שיתאים או יסיח את דעתי ממה שאיני יכולה לשנות (אתגר למתקדמים!).

כשאני יוצאת מהחדר, אני לא מפעילה חדשות ולא הולכת לפלאפון לפייסבוק (כן פייסבוק, אני מעל גיל 20), אני שומעת מה הבנות שלי מספרות או נשכבת לבתי על המיטה בחדר שלה ומציקה לה ב"משעמממם לי…", או משחקת רמי עם בעלי. הבנתם נכון? עושה משהו נעים, קליל, מצחיק ומטעין מצברים. חוזרת לבפנים שלי ולקו ההורי הכללי שלי כי אני אמא ואמא היא מנהיגה טבעית מכורח הנסיבות (אגב זו דעתי גם על אבות). יש לנו את זה! ואם משהו חסר לנו אז נדע לשאול ולהעזר אבל לאט מתוך רוגע ושליטה עצמית.

כולם מתמודדים עם אותן שאלות- גם אנשי המקצוע, גם מנהיגים וגם אנחנו, אין לאחד מענה יותר וודאי או מדוייק, מאחר.

אז ל א ט, לברור את העיקר מהטפל ואם אני מוצפת והעינים מתחילות להתרוצץ וכואב לי הגב/הגרון/בית החזה- אבדק לקורונה (מציאות קיימת) אבל גם אחזור הביתה לחדר המרגיע והשקט אנשום ואנשוף לאט, אשים מוסיקה שעושה לי טוב ואכתוב את הבלגן מהראש על הדף…

טיפ- אם הילדים נכנסים לחדר השקט ולא נותנים לך להתרכז לכמה דקות, תבקשי מהם לשבת ולעשות איתך מדיטציה ונשימות. ככה או שהם יהנו וזה ירגיע אותם או שהם יברחו מהר מהר מהאמא המשוגעת שלהם…בכל מקרה הצלחת 😉

 

"אני אמא, מה כוח העל שלך?"

בהערכה רבה ואמיתית לכולנו!

ממני קרן אקר -מנהלת השפ"ח ומצוות הפסיכולוגים והפסיכולוגיות שמאחלים שנה של לב פועם בקצב אחיד, נשימה עמוקה ונשיפה איטית וארוכה לכולנו.